מי יזכור אותם בעוד חודשיים?

תנו להם צ’אנס
קשה להיזכר בהישגים מרשימים יותר מאלו שהשיגה נבחרת הכדורסל של ישראל עד גיל 20 בשלוש השנים האחרונות. שלוש פעמים הגיעה הנבחרת למשחק גמר אליפות אירופה, מתוכן זכתה פעמיים בתואר היוקרתי. קשה לזכור נבחרת אירופאית שזכתה להישג דומה, אפילו לא בין אריות היבשת, כמו ספרד, סרביה ורוסיה. חבורת צעירים ישראלים, כחול-לבן, עם לב ענק, הוכיחו כישרון בלתי רגיל, חוסן מנטאלי, רוח קרב, ולא פחות חשוב – עד כמה הם ווינרים עד השנייה האחרונה.
על פניו, כל קבוצה בליגת העל היתה מתברכת בשחקנים הללו. אלא שכמעט כולם משחקים בקבוצות קטנות, בליגה השנייה, וספק אם בעוד כמה חודשים נזכור את השמות שלהם. נכון, השחקנים המובילים של סגל 2019, דני אבדיה וים מדר, נחשבים לסוג של כוכבים כבר עכשיו וימשיכו להיות כאלו גם בשנים הבאות. אבל מה יקרה עם שחקנים כמו יותם חנוכי, נועם אביבי, רז אדם, עידן אלבר ויאיר קרביץ? הכרנו את השמות הללו בשבוע האליפות, אבל ספק אם נזכור אותם בעוד כמה חודשים, כאשר בעלי הקבוצות שוב יעדיפו מתאזרחים בלויים וזרים בינוניים, ולא שחקני כחול-לבן מוכחים. רוצים הוכחה? בבקשה: מישהו זוכר היכן משחקים היום מירון רוינה, גיל בני ומייקל בריסקר, כוכבי הנבחרת הקודמת, שזכתה באליפות אירופה רק לפני שנה? אמנם נכון שהכוכבים הגדולים של אותו מחזור, יובל זוסמן, תמיר בלאט ודני אבדיה, כבר “מסודרים”, אבל מה עם כל השאר? האם מישהו נותן להם הזדמנות להוכיח, שהם טובים גם למאבקי ליגת העל?
יו”ר מכבי תל אביב, שמעון מזרחי, מקטר כבר שנים על כך שהגבלת מספר הזרים במשחקי הליגה, פוגעת בקבוצה שלו. לוקה דונצ’יץ’, שבגיל 17 לא היה שחקן טוב יותר מדני אבדיה, קיבל באותו הגיל את המפתחות בריאל מדריד והוביל אותה לזכייה באליפות אירופה, לפני שעבר לאנ.בי.איי. אבדיה, כישרון ענק שבעוד שנה ייבחר כנראה גבוה בדראפט, בקושי קיבל דקות משחק אפילו במשחקי ליגה בעונה שעברה, בהם קבוצתו כבר הובילה בהפרשים משמעותיים. יובל זוסמן, עוד כישרון ענק, ראה מגרש מדי פעם, לא יותר מזה. יש לך כאלו כישרונות בקבוצה, ואתה מביא זרים, שהיו כוכבים ב”מעצמת כדורסל” כמו הפועל אילת? במקום להביא זרים ומתאזרחים בינוניים, עדיף לתת סיכוי אמיתי לשחקנים הישראלים, במיוחד אחרי האליפות האחרונה. הם הרוויחו את זה ביושר רב.

מה רוצים מיואב כץ?
הקשבתי השבוע לפאנל הקשקשנים בערוץ הספורט, שדנו בהיערכות הקבוצות לקראת פתיחת העונה בכדורגל. באמצע הדיון, מבלי שהנושא היה ב”ליין אפ” של התוכנית, נזכר אחד ה”פרשנים” להיכנס ביואב כץ. לא ממש משנה מה כץ יעשה או לא יעשה, אותו פרשן בגרוש ייכנס בו תמיד, וכך זה עובד שנים.
האמת היא, שמהרגע שכץ נחת בארץ, משחיזים נגדו סכינים. מה לא אמרו עליו? שהוא הזוי, תימהוני, מנותק מהמציאות, קמצן וברברן. גם חלק מהאוהדים דורשים את ראשו ורוצים שיעוף לאמריקה. ואני ממש לא מבין את זה, לא את הפרשנים ולא את האוהדים. האם יש מישהו שמוכן לקנות את הקבוצה. תוך הזרמת מיליוני שקלים מכיסו מדי שנה? בכל שנה ושנה מצליח “הדוד סם” מאמריקה להעמיד קבוצה ראויה. לפני שנתיים הם אפילו זכו בגביע המדינה וסיימו את העונה במקום הרביעי, הרבה לפני מכבי חיפה. המשכורות משולמות בזמן, לקבוצה אין חובות, ההתנהלות שפויה, לא שופכים כסף סתם ומתנהלים בצניעות. יש מישהו שיודע ורוצה לעשות את זה טוב יותר? שיבוא ויגיש הצעה. אין מישהו כזה? תסתמו את הפה ותגידו תודה שיש אדם, שמוכן להמשיך ולהחזיק את הקבוצה הזו על חשבונו הפרטי.

כאב לב בגמר ווימבלדון
מי שמכיר אותי יודע, שהדשא הירוק עם הרשת באמצע, המחבט והכדור הצהוב, הם לא כוס התה שלי, אבל כשמגיע הקיץ ומתחיל טורניר ווימבלדון, אני מרותק למסך הטלוויזיה. השנה הטורניר היה מרתק במיוחד, עם לא מעט דרמות, הפתעות, נסיכה אחת שהדהימה את כולם (קורי גוף בת ה-15) וכמובן משחק גמר בלתי נשכח בין רוג’ר פדרר ו”נולה” ג’וקוביץ’.
במשחק הגמר כל כך רציתי שפדרר הנפלא והאצילי ינצח. היו לו כבר שני כדורי משחק, וכמה חבל שהוא הגיע לבאר ולא הצליח לשתות. מה לעשות שברגע האמת הוכיח ג’וקוביץ’, כי הוא עשוי מחומר מיוחד ועד כמה הוא ווינר אמיתי.
ולמרות ההפסד, פדרר מסמל בעיניי את רוח הספורט, את היכולת לקום מחדש ובגיל מבוגר יחסית לספורטאי, להמציא את עצמו מחדש. 7-6 שנים אחרי שכבר קברו אותו, הוא עדיין משחק ברמות הכי גבוהות באחד מענפי הספורט האישיים הכי קשים שיש.
בגיל 38, קשה לי לראות את פדרר נותן בעתיד טורניר הירואי כזה והולך עד הסוף, אבל מצד שני, במקרה של הענק השווייצרי, שום דבר כבר לא יכול להפתיע.