ארבע שמות נוספו למצבת הזיכרון בקריית ביאליק

בהצדעה ובכבוד: אלפים מתושבי קריית ביאליק, הגיעו להתייחד אמש עם הנופלים, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. הטקס השנה היה עצוב וקשה במיוחד. אל האנדרטה המטופחת נוספו השנה ארבע שמות חדשים. כל שם עולם ומלואו. בטקס המושקע נישאה תפילה לפדיון השבויים, ע”י אביו של החטוף מתן אנגרסט תושב העיר. אורה זק, יו”ר יד לבנים, אם שכולה ורעיית ראש העיר המנוח דני זק ז”ל, נשאה דברים בשמם של ההורים השכולים. את הטקס ליוותה מסכת קריאה ושירה, של תלמידי אורט קריית ביאליק.

העיניים דמעו עם דבריו של ראש העיר אלי דוקורסקי: “הותר לפרסום וזהו, נסגר עולמם. הותר לפרסום וזהו, נפתח הצוהר להכרת עולמם רק עכשיו. רק אחרי לכתם ורק מתוך האובדן, כי הותר לפרסום”.

“על ספו של יום הזיכרון, הובא היום למנוחות תושב עירנו, סמל יוסף דסה ז”ל, שנפל בצפון רצועת עזה. ביום ששי, סמוך לכניסת השבת, הגיעו נציגי צה”ל אל משפחתו ובפיהם הבשורה הקשה. זעקות השבר נשמעו היטב בכל הסביבה.

מצבת הזיכרון שמאחורי, קפאה משך שנים ארוכות על 144 נופלות ונופלים. השנה, בעקבות הטבח בעוטף עזה ומלחמת חרבות הברזל, נוספו אליה שמותיהם של ארבעה מבנות ובני הקריה.

נועה אנגלנדר, בת 23, שנרצחה עם בן זוגה במסיבת נובה ברעים, רס”ן אריאל בן משה, בן 28, שנפל בקרב על הבית האחרון ברעים, סמ”ר אוראל בשן, בן 20, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה וכאמור, סמל יוסף דסה, בן 19, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה.

לאחר שהותר לפרסום דבר נפילתם, פקדתי את בתיהם של נועה, אריאל, אוראל ויוסף. זהו תמיד מפגש קשה וקורע לב עם בני משפחה, שזה עתה חרב עליהם עולמם. אנשים שחייהם התרסקו עם אותה דפיקה מצמררת, של נושאי הבשורה על דלת ביתם. לא אשכח את תוגת פניהם. את ההלם שנשקף ממבטם, ראיתי את העצב והשקט שבקעו מתוכם. חיבקתי אותם ונשאתי תפילה בתוכי, שיאספו את הכוחות להמשיך במסע החיים החסר שנגזר עליהם ושמרחק השנים וסחף החיים יתנו מזור לכאבם.

את האנדרטה פוקדות היום לראשונה משפחות שכולות חדשות. אתן, המשפחות הוותיקות, בוודאי מבינות את טלטלת חייהם החדשה, כי מה שהיה כבר לא יהיה. את ההלם, את חוסר האונים, את התקווה שתתנפץ, כי מדובר בחלום וכי בכל רגע יקיריכם יכנסו אל הבית שדמם. ריבונו של עולם, איך חוזרים למסלול החיים ואיך לומדים לחיות מחדש?

רס”ן אריאל בן משה, בן 28 בנופלו, נפל ביום כ”ג בתשרי תשפ”ד – 7.10.2023. אלמנתו, יובל, שהצטרפה לפני שבעה חודשים למשפחת השכול, כתבה לו על השינוי בחייה:

“היי אריק, הרבה זמן שלא כתבתי לך… רציתי לספר לך שאני בסדר, שבפעם הראשונה בחיי אני נפגשת עם עצב עמוק, עם אובדן ועם הרגשה, שתלשו ממני איברים חיוניים לי. אבל אני בסדר. אני מחייכת אריק, נשבעת שאני מחייכת. בוכה וכועסת ונשברת אבל מחייכת…  רציתי לספר לך, שאתה תמיד איתי, שאנחנו לא נפרדים, פשוט מתראים קצת פחות”.

סמ”ר אוראל בשן ז”ל, בן 20 בנופלו, נפל ביום י”א בטבת תשפ”ד – 23.12.2023. אימו, ליאת, כתבה על החיים לצד הכאב:

“לחיות בידיעה שהאור שלי, אוראל, כבר לא יחזור וכל הזמן לשאול את עצמי, איך זה יכול להיות? לחיות לצד הכאב, זה אומר, שאם לרגע אני מחייכת וצוחקת זה לחוש תחושת אשם, שלרגע שכחתי את אוראל ואז להבין, שלצחוק ולחייך זה מה שאוראל הכי רצה ממני. לחיות לצד הכאב, זה לבכות, כי הלב נשרף לי ומתגעגע עד שאני מתקשה לנשום ואז לבקש מאוראל סליחה שהכאבתי לו, כי אני יודעת, שאם לי כואב, אז גם לו כואב. לחיות לצד הכאב, זה לרצות לגעת בו, לנשק, ללטף, לשמוע את הקול שלו ולדעת, שזה לא יקרה בקרוב”.

משפחות יקרות, איש לא יבין נכונה את האובדן ואת חוסר האונים הנלווה אליו. אל הגעגועים ולצער על מותם של יקיריכם, מתווסף גם כאב ההחמצה. לעולם לא נדע מה היה קורה אילו היו נשארים בחיים, אילו הקימו והרחיבו משפחות, אילו הגשימו ומימשו חלומות.

שבעים ושש שנים נמשך סיפור אהבתנו עם הארץ הנפלאה שלנו. שנים בהן אנחנו מייחלים לשלום, שקט ושלווה ושנפסיק לאחוז בנשק. אך הזמן לכך מבושש לבוא”.

הטקס הסתיים בשירת התקווה.