חצי שנה אחרי הטבח שורדי ה”נובה” הביאו ילד לעולם

עין בוכה עין צוחקת: חצי שנה לאחר שעברו את אירוע ה-7 באוקטובר, כשעברו במנוסה כ-20 ק”מ ממחבלי החמאס, חובקים אסתר משה ובן זוגה שלומי טובי, מקריית ים, בן משותף, שנולד להם בביה”ח רמב”ם. חצי שנה קודם לכן, כשאסתר (35) הייתה בהיריון, ובן זוגה שלומי (37), שהו במסיבת הטבע ב”נובה”, החלו לפתע לעוף טילים באוויר וקולות הירי החלו לסגור עליהם. עוד לפני שהבינו את משמעות “צבע אדום”, הם התעשתו במהירות והחלו להימלט מהמקום בדרכים לא דרכים, כדי להציל את חייהם. השבוע חייהם השתנו פעם נוספת. הם הפכו להורים חדשים.

כשעמד שלומי טובי, ליד עריסת בנו, שזה עתה יצא אל אוויר העולם, הוא ובת זוגו, אסתר משה, וכל מי שליווה אותם בלידה, התפרק מעוצמת הרגש. זה היה רגע אינטימי, רגע זוגי, רגע לאומי, רגע בלתי נתפס, שבו עצב כל כך גדול הופך לאושר טהור. הרגע שבו שורדי מסיבת הדמים ברעים, “הנובה”, הביאו חיים חדשים לעולם.

“זה לא מובן מאליו. לא מובן בכלל”, מבהירה אסתר משה (35), כשהיא יושבת על המיטה במחלקת יולדות ברמב”ם, מחזיקה את בנה בידיה ולצידה טובי, תומך ומעודד, “יכולנו בקלות להיות חלק מאלו שלא נמצאים איתנו היום, או להיות חטופים, ומחכים לחזור הביתה”, היא אומרת בדמעות של עצב ושמחה, “תודה לאל, על האוצר הזה שאנחנו מחזיקים בידיים”.

אסתר משה, שהייתה בזמן הזוועות בחודשי הריון ראשונים, גייסה את כל האינסטינקטים שהעמיד לרשותה הטבע, הובילה את טובי, בן זוגה, ואת חבריה, אל מסלול הבריחה מהמקום: “כל מה שעניין אותי היה, לשמור על האוצר שיש לי בבטן, על בן הזוג שלי ועל החברות שלי. לא יכולנו להסתכל אחורה. מאחור היה רק מוות וזוועות. היינו חייבים להמשיך קדימה כל הזמן”, היא משחזרת, ומסבירה, “היו רגעים ששלומי אמר לי, מאמי, את בהריון. בואי, נעצור, ננוח קצת. לא הסכמתי לעצור לרגע. אמרתי, שאם אני עוצרת, אני לא יודעת אם אני ממשיכה”. טובי, שנזכר בדאגה באותן השעות הקריטיות מספר: “הכל היה רנדומלי. לא ידענו לאן אנחנו הולכים וממה אנחנו בורחים. ראינו אנשים נפגעים ונופלים, ממש על ידינו. היו קולות ירי מכל מקום ואנחנו ממשיכים בבריחה. כך, 20 ק”מ, עד שהגענו למושב פטיש, שם קלטה אותנו משפחה מדהימה שטיפלה בנו, בדקו שהיא בסדר, שם יכולנו להירגע, שם התחילו ליפול האסימונים”.

במשך חצי השנה האחרונה, ניסו בני הזוג בקושי רב, לחזור לשגרה: “זה לא פשוט להתנהל כאילו הכל בסדר, אחרי שעוברים משהו כזה”, מספרת האם הטרייה, “התחושות מלוות בכל רגע במהלך היום, אבל כל אחד והמנגנון ששומר עליו. אנחנו משתדלים לראות את הכוס המלאה ולומר תודה, על זה שאנחנו פה. אם שרדנו, אז יש לנו תפקיד בחיים”, מחדד טובי, “זה חלק ממי שאנחנו, זה חלק גם מקהילת הטראנס וקבוצת שורדי ה”נובה”. כולנו אחים. כולנו נולדנו מחדש באותו היום. הלידה של הילד שלנו – זה מרגיש הרבה יותר גדול ממה שזה, הפירוש של ה”נובה” זה לידה מחדש. זה הנובה. יש חיים אחרי האסון הנורא הזה, שהיה שם להרבה מאוד צדיקים, חלק גדול מהם חברים שלי. יש חיים אחרי, יש תקווה ויש אהבה”.