מדליק המשואה

למרות שהוא כבר בן 78, ממשיך השחקן זאב רווח, לעבוד כמעט ללא הפסקה. לאחר ששיחק בסידרה הקומית לילדים “סופשלי”, ששודרה בערוץ הילדים, בסיטקום “שמחות” ובסידרה “שילטון הצללים”, עלתה באחרונה בכיכובו, הקומדיה “זקנים חסרי מנוח”, בה משחקים לצידו אריה מוסקונה ועירית ענבי. במוצ”ש, 23/3, תגיע ההצגה החדשה להיכל התיאטרון קרית מוצקין. “אלוהים נתן לי את המתנה הזו להצחיק את עם ישראל, ובכל פעם שאני רואה את האולם מלא ואת הקהל צוחק, זה מחמם את ליבי”, אומר רווח, שפרט למשחק, עוסק מזה שנים גם בכתיבה ובבימוי.
רווח (78), נשוי בשנית למלי ואב ל-5 ילדים, נולד במרוקו כבן בכור למשפחה מרובת ילדים. שמו המלא הוא זאב נחום רווח, ולא רבים יודעים, כי הוא נקרא על שמותיהם של המנהיגים הציוניים זאב ז’בוטינסקי ונחום סוקולוב. רווח קיבל חינוך דתי ואביו היה מורה לעברית, רב, חזן ומוהל, שקיווה כי בנו הבכור ימשיך את דרכו ויהיה גם הוא רב. בגיל 8 עלה לישראל עם משפחתו, שבתחילה התגוררה במחנה העולים “שער העלייה” בחיפה, ולאחר מכן עברה לשכונת מוסררה בירושלים, משם יצאו “הפנתרים השחורים”, שטענו לקיפוח על רקע עדתי. בגיל 13 החל את לימודיו בישיבה תיכונית בכפר חסידים, ואת שירותו הצבאי עשה בנח”ל. באחד מריאיונות העבר סיפר רווח, כי בתחילה היה חייל קרבי, ולאחר שהתפרסם, החל לעשות מילואים בצוות בידור.
רווח, שהינו בוגר המחזור הראשון של ביה”ס למשחק “בית צבי”, החל את קריירת המשחק שלו בתיאטרון “האוהל”, ולאחר מכן עבר ל”קאמרי”. למרות שעשה תפקידים איכותיים כמו בהצגות “הנרי הרביעי” ו”נישואי פיגארו”, בעיני רוב צרכני התרבות הוא ייזכר כגיבור סרטי ה”בורקס”, ובמיוחד “חגיגה בסנוקר” ו”צ’ארלי וחצי”, שהצחיקו מדינה שלמה. לאחר שנים ארוכות בהן קיבל ביקורות קשות ממבקרי קולנוע, שיצאו נגד הדמויות הסטריאוטיפיות אותן גילם, בשנים האחרונות הוא נהנה מעדנה מאוחרת, ואף קיבל פרס מפעל חיים בטקס פרסי “אופיר”, המקביל לטקס ה”אוסקר” בארה”ב. במקביל לקומדיות בהן הוא מככב, מדי פעם מגיח רווח בתפקידים דרמטיים מפתיעים, כמו בסרט “פנתר לבן”, בו גילם מאמן איגרוף, הלוקח תחת חסותו עבריין צעיר ממוצא רוסי, ובסרט “מיתה טובה”, בו גילם דייר בדיור מוגן, הבונה מכשיר להמתת חסד, במטרה להקל על ייסוריו של חברו החולה. על תפקיד זה זכה רווח בפרס “אופיר”, בשנת 2014.
כאשר רווח נשאל, האם הוא ממשיך להתרגש לפני הפקות חדשות, הוא עונה: “איזו שאלה? בכל פעם אני מתרגש מחדש. תמיד יש את הדריכות הזו איך ההצגה תתקבל בפני הקהל, ובחזרות אנחנו מנסים כל פעם לתקן ולהשתפר. בסופו של דבר, אני רואה את עצמי כ’משרת קהל’. לא מעט אנשים קונים כרטיסים, מתלבשים יפה ומגיעים כדי לראות אותנו, ואנחנו צריכים לתת להם את המופע הטוב ביותר שהם יכולים לקבל”.

עם אריה מוסקונה ועירית ענבי ב”זקנים חסרי מנוח”: שיחק בסרטי “בורקס” לצד הצגות איכות של שקספיר. אוהב את כל התפקידים שעשה ומרגיש שכולם היו בניו. גם בגיל 78 ממשיך לשחק, לכתוב ולביים (צילום: רונן אקרמן)

ספר קצת על ההצגה החדשה, “זקנים חסרי מנוח”?
זו קומדיה מצחיקה עד דמעות, שנכתבה ע”י אבי שחרון ומבויימת ע”י שוקי וגנר. ההצגה מספרת על שני זקנים, בן-לולו ופייגנבוים, שהיו חברים טובים ושותפים במפעל טקסטיל, עד שיום אחד פייגנבוים מוכר את המפעל ובעצם “מסדר” את חברו הטוב. הוא יודע לדאוג טוב מאוד לעצמו ועובר לגור בפנטהאוז מפואר, בעוד בן-לולו נאלץ לישון על ספסל בפארק. יום אחד, אחרי שנים, הגורל מזמן להם מפגש מחודש, ובן-לולו מתכנן את הנקמה המתוקה. מכאן העסק מתחיל להתגלגל לכל מיני כיוונים לא צפויים. אני משחק שם לצידו של אריה מוסקונה, שהוא שחקן אדיר, ואשר איתו שיחקתי בלא מעט סרטים בעבר. ההצגה הזו היא תענוג גדול עבורי.
אתה משתתף בהצגות רפרטואריות ומופעי בידור, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. מה אתה הכי אוהב לעשות?
הבסיס שלי הוא התיאטרון. משם הגעתי ולשם אני תמיד אוהב לחזור. בתיאטרון יש מפגש בלתי אמצעי עם הקהל. גם כשאני עושה קולנוע, אני חושב כמי שעוסק בתיאטרון, וזה לא משנה אם מדובר בכתיבה, משחק או בימוי. אנשים לא יודעים את זה, אבל גם בשיא ההצלחה, כששיחקתי בסרטי ה”בורקס” בשנות ה-70, מיד אחר כך הייתי משחק בהצגה איכותית. אחרי סרט כבד וקודר, אני אוהב להשתעשע בקומדיה, וכנראה שגם ההיפך…
בתחילת דרכך קיבלת ביקורות קשות מהמבקרים, בכל הקשור לסרטי ה”בורקס”?
זה נכון שקיבלתי ביקורות, אבל העם נהר בהמוניו לסרטים שלי, וזה מה שבאמת חשוב. להיות קומיקאי, שמצחיק את הקהל, זה לא פחות קשה מאשר להיות שחקן דרמטי, ואולי יותר קשה.
מבקרים רבים טענו נגדך, שבסרטי ה”בורקס”, גרמת להנצחתה של הדמות המזרחית העממית?
אני עובד עפ”י האינסטינקטים והתחושות שלי. קומדיה היא דבר כל כך נחוץ, במיוחד במדינה כמו שלנו, ואנשים רוצים קצת לברוח מהמציאות. מעולם לא היתה לי מטרה לפגוע באדם כזה או אחר. אני רואה זכות גדולה בכך, שאלוהים נתן לי את הכישרון ואת היכולת להצחיק כל כך הרבה אנשים. עד היום הסרטים בהם השתתפתי בשנות ה-70 וה-80 נחשבים ל”קאלט”, וכל פעם אני נדהם מחדש כשאני רואה ילד בן 4 מדקלם את התפקידים שלי בעל פה, וברור לי, שגם ההורים שלו ראו את הסרטים הללו, עוד לפני שהם בכלל נפגשו והולידו את הילד הזה.
במבט לאחור, באיזה תפקיד בו שיחקת אתה גאה במיוחד?
כל תפקיד שעשיתי הוא כמו הילד שלי, ואני אוהב את כל ילדיי. אבל אתה יודע משהו? באמת היה תפקיד אחד בו אני גאה במיוחד, וזו לא היתה קומדיה. בסוף שנות ה-80 כתבתי וביימתי את הסרט “בובה”, בו גם שיחקתי, עפ”י מחזה מאת הלל מיטלפונקט. זה היה סרט מאוד קודר ואפל, על פועל במזנון בתחנת דלק מבודדת בנגב, שלקה בשכלו לאחר שנפגע בקרב בצבא. זה היה סרט חזק מאוד, שזכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. אני גם גאה מאוד במחזמר “סאלח שבתי”, בו שיחקתי במשך 14 שנה. כאדם ממוצא מרוקאי, הרגשתי בהצגה הזו, שאני שליח ציבור של עדה שלמה, ושסגרתי מעגל. היתה לי זכות גדולה לעבוד ב”סאלח שבתי”, עם הבמאי אפרים קישון ז”ל, אותו אני מחשיב כאבי הרוחני. הערצתי את אפרים ואהבתי אותו אהבת נפש. היה לנו חיבור מצויין, ואני יודע, שגם הוא מאוד אהב לראות איך שיחקתי את הדמות הזו.
נראה, שבשנים האחרונות אתה זוכה לעדנה מהמבקרים, מה שלא קרה בעבר?
כנראה שלאורך זמן אי אפשר להתעלם מהצלחות. עד כה השתתפתי ביותר מ-40 סרטי קולנוע, שחלקם הגדול הפכו להצלחות גדולות. ברוך השם, בשנים האחרונות קיבלתי לא מעט פרסים וגם זכיתי להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות לרגל חגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל בשנה שעברה. זה בהחלט משמח ומחמיא עבורי לקבל הוקרה כזו אחרי כל כך הרבה שנים. כנראה שבכל זאת עשיתי דבר אחד או שניים טובים…
בעבר היה לך “פלירט” עם הפוליטיקה. לא דיגדג לך להיות חבר כנסת?
במשך השנים קיבלתי הצעות, אבל איני רואה את עצמי כאדם פוליטי. אני לא מתבייש לומר, שאני איש “חירות”, ובעבר השתתפתי בתשדיר בחירות של ה”ליכוד”, בשנת 92′. הייתי אפילו חבר סניף ה”ליכוד” ברמת גן, אבל זה החזיק מעמד בדיוק יומיים, כי אני לא בנוי לפוליטיקה… אני נקרא על שמו של זאב ז’בוטינסקי, שנפטר כחודש לפני שנולדתי, ושאותו אבי מאוד אהב. אני גאה מאוד להיקרא על שמו של מנהיג ציוני כל כך דגול, וגם קראתי חלק מכתביו.
אתה מרגיש עדיין שיש גיזענות ואפלייה כלפיי המזרחים?
חס ושלום. אני חושב שהרבה מאוד דברים השתנו לטובה בשנים האחרונות, ויש הרבה יותר פתיחות וקירוב לבבות מבעבר. זה נכון, שלפעמים קורה ש”השד העדתי” יוצא מהבקבוק, וכואב לי מאוד על כך. בעניין זה חשוב לי להדגיש, שאני מאוד מעריך את מאבקה של שרת התרבות, מירי רגב, שהיה לה חשוב להיאבק למען האמנים המזרחים, לפעול לשיוויון ולתת תקציבים לפריפריה, מה שלא קרה בעבר.
ובכל זאת, איך אתה מסביר את זה, שמירי רגב כל כך מושכת אש וגורמת לכעס בקרב אמנים רבים?
מירי רגב אישה מאוד כנה, שאומרת את האמת, ואנשים לא תמיד אוהבים לשמוע את האמת. היא לא מדברת בצורה פוליטיקלי-קורקט, וזה מרגיז אנשים. לדעתי, המאבק שלה מאוד מבורך והלוואי שתמשיך באותה הדרך.
בגיל 78, יש לך תוכניות לעתיד או חלומות שעדיין לא הגשמת?
בהחלט. בימים אלו אני עובד על סרט עלילתי שייקרא “נדר”, אותו אני מביים וכותב, ובו גם אשחק. בשנים האחרונות עשיתי תחקירים על יהדות מרוקו, והיו שם סיפורים מדהימים שאני חייב להביא לידיעת הציבור הרחב. לדוגמא, אנשים לא יודעים, שלפני קום המדינה התאגדה קבוצה של צעירים בני 17-16 ממרוקו, שנקראה “קבוצת טרומפלדור”. הצעירים הללו עלו לארץ בצורה בלתי לגאלית, התגייסו לפלמ”ח והשתתפו בקרבות כמו הקרב בלטרון. הם עזרו להקים את המדינה, וחלקם נהרגו בקרבות השונים. כל פעם שיש לי זמן פנוי, אני עובד על הפרוייקט הזה, מכיוון שחשוב לי מאוד שאנשים יידעו שהיתה קבוצה כזו. אני גאה מאוד בעדה שלי וכואב לי שרוב הציבור לא יודע כלום על יהדות מרוקו ועל הדברים המדהימים שהם עשו.
לסיום, עד מתי אתה רואה את עצמך ממשיך לשחק על הבמות?
כל עוד אלוהים ייתן לי בריאות איתנה, אני אמשיך לעבוד ולעשות את הדברים שאני אוהב ולשמח את העם הנפלא הזה, ממנו אני שואב כל כך הרבה כוח.