תחושת השליחות גוברת על הקושי

דוגמא ומופת: בימים אלה של מלחמה, כשהחיים משתנים ללא היכר, יש מי שממשיכים להחזיק את מערכת הבריאות ולתת שירות למטופלים, גם כשהם עצמם מתמודדים עם מציאות מורכבת. אחד מהם הוא עלי יאסר (47), מנהל מכון הפיזיותרפיה של כללית בקריית אתא, מחוז חיפה וגליל מערבי, שפונה מביתו בערב אל-עראמשה ומנהל את חייו בין הטיפול במשפחתו, לבין המשך מתן שירות למטופלים.

ספר לנו קצת על עצמך ועל הרקע המקצועי שלך

“אני נשוי ואב לחמישה ילדים. במקור אני מערב אל-עראמשה, אבל כרגע אנחנו מתגוררים בכפר יאסיף. יש לי תואר ראשון בפיזיותרפיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון במדעי הרפואה מהטכניון. התחלתי לעבוד בכללית קריית אתא, בשנת 2003 כפיזיותרפיסט, ב-2005 מוניתי לסגן מנהל, ומ-2014 אני מנהל המכון. השנה אני עתיד להתחיל תואר שני ובהמשך לדוקטורט בבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה”.

איך השפיעה המלחמה על חייך האישיים?

“ב-16 באוקטובר קיבלנו צו פינוי מהכפר. עברנו תחילה למלון בנצרת, ולאחר חודש וחצי עברנו לדירה שכורה בכפר יאסיף. אנחנו מתגוררים בדירה קטנה וצפופה בקומה השביעית עם חמשת ילדינו, – בן 4, תאומים בני 12, בן 15 בעל צרכים מיוחדים בכיסא גלגלים, ובן 17. זה מעבר חד מבית פתוח עם הרבה טבע, שבו הילדים יכלו לשחק בחוץ לדירה קטנה.

התקופה הזו מאתגרת במיוחד. ממש בתחילת המלחמה, ב-10 באוקטובר, נפלתי בדרך לממ”ד ושברתי את הקרסול. הייתי בבית חודש וחצי עם רגל שבורה. הזיכרונות מה-7 באוקטובר וה-16 באוקטובר לא יעזבו אותנו. הילדים בטראומה בגלל כל ההפגזות והאזעקות. בנוסף לכל זה, ההורים שלי ושל אישתי חזרו לכפר מהר מאוד, ולצערנו אבא של אישתי נפטר והיא לא ראתה אותו חודש וחצי לפני שנפטר, בגלל המצב”.

איך אתה מתמודד עם האתגרים בעבודה בתקופה זו?

“שני עובדים גויסו למילואים, אחד מהם אפילו לא הספיק להתחיל לעבוד במכון. כשהייתי בבית עם רגל שבורה, ניהלתי את המכון מרחוק והתמודדנו עם המחסור בכוח אדם. מאז שהחלו אזעקות בצפון, חלה ירידה של 40% בהגעה של מטופלים. בהתחלה הגיעו בעיקר מטופלים צעירים, ואחר כך, כשהתרגלו למצב, גם המבוגרים החלו לחזור, במיוחד כשהמכון נמצא במרחב מוגן. כדי לא לפגוע במטופלים עקב המחסור בכוח אדם, הגדלנו את הקבוצות הטיפוליות במקום טיפול פרטני. העסקתי מתנדבת לעבודת המשרד והרחבנו משמעותית את השיקום מרחוק דרך מערכת חדשה. המערכת המאפשרת טיפול באמצעות שיחות וידאו, שבהן אנחנו בונים תוכנית טיפול, עושים בקרה על איכות הטיפול, מוודאים שהתרגילים מבוצעים נכון, ונותנים תרגילים חדשים במידת הצורך. מדי כמה טיפולים, המטופל מגיע למכון פיזית לבדיקה חוזרת. זה לא מתאים לכל אחד, אלא בעיקר למטופלים צעירים יותר, מטופלים לאחר תאונות דרכים, תאונות עבודה וגם לחלק מהמבוגרים”.

מה האתגרים העיקריים שאתה מתמודד איתם כיום?

“הנסיעה היומיומית מכפר יאסיף לקריית אתא, מלווה בחששות כבדים מאזעקות בדרך, ובדאגה למשפחה שנשארת מאחור. הילדים בבית כי אין מסגרות, לומדים בזום, ואין להם שמחת חיים. הם לא עוסקים בפעילות גופנית, בעיקר נמצאים בבית מול המסכים, ולא רואים משפחה וחברים. הם מאוד רוצים לחזור הביתה ומצד שני חוששים.

אני ואישתי, שהיא מורה לעברית המלמדת בזום, מתחלקים בטיפול בבננו בעל הצרכים המיוחדים, כי אין את הטיפולים הרגילים והרפואיים שהוא מקבל במסגרת, זה מצריך המון כוחות נפשיים. יש לי שמונה אחים ואחיות, שלושה מהם במילואים ולא ראיתי אותם כבר כמה חודשים. היינו רגילים להיפגש כל סוף שבוע אצל אימא בכפר.

איך אתה מוצא את הכוחות להמשיך?

“צריך אופי חזק, ויש לי את זה. אני זוכה לתמיכה גדולה מהמנהלת שלי בכללית, קרן קצנל, שכל הזמן מבקשת לעזור, וגם מהצוות המגובש במכון, שעוזרים אחד לשני. בבית, שיתוף הפעולה בין בני הזוג חיוני, והבן הבכור שלנו עוזר רבות”.

מה המסר שלך לתקופה הזו?

“זאת תקופה קשה מאוד, מלווה בחוסר ודאות רב ופחד. למרות כל הקשיים, אדם לומד איך להתמודד ואיך לקבל כוחות נפשיים. לא קל להסתובב יום יום עם אתגרים חדשים ובהרגשה של מלחמה מתמדת. אני מאמין, שנצלח את המכשולים ומלא תקווה, שכל המפונים יחזרו לביתם, שהחטופים יחזרו הביתה, ושנוכל לחזור לשגרה. אני מאמין, שאחרי המלחמה נצא מחוזקים מכל הבחינות”.