ביה”ח רמב”ם ישלם 850 אלף שקלים על עובר מת
סיוט של כל אישה הרה: בית משפט השלום בחיפה, קבע בפסק דין מנומק, כי הצוות הרפואי בביה”ח רמב”ם התרשל, בכך ששלח אישה בהיריון מתקדם לביתה, לאחר שהתלוננה על האטת תנועות העובר. ביהמ”ש קבע, כי האישה שוחררה, מבלי לבצע בה בדיקות חיוניות, שהיו עשויות לאתר כי העובר סובל ממצוקה.
הורי העובר, יפוצו על ידי רמב”ם בסכום כולל בסך 850 אלף שקלים. את ההורים ייצגה עו”ד טלי טרייבנד, העוסקת בתביעות רשלנות רפואית.
התביעה הוגשה על ידי עו”ד טרייבנד, גם כנגד קופת חולים ‘מכבי’, שרופאיה ליוו את האישה במהלך הריונה. ב’מכבי’ העדיפו להגיע עם ההורים להסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, בנפרד מהתביעה לפיצוי מביה”ח רמב”ם.
בתביעה שהוגשה נגד ביה”ח רמב”ם נטען, שהאישה, אם לשני ילדים בריאים, הרתה בפעם השלישית בהיותה כבת 35, כשהיא סובלת מהשמנת יתר, זאבת (לופוס) וכן מתסמונת בשם ALPA, המאופיינת בקרישת דם מוגברת, ומקושרת לסיבוכי היריון, כמו הפלות, לידה מוקדמת ומוות עוברי.
לטענת עו”ד טרייבנד, בשל מחלות הרקע, שהעלו בצורה משמעותית את הסיכון לסיבוכים, הייתה התובעת נתונה בכל מהלך הריונה, במעקב היריון בסיכון, הן במסגרת בית החולים ‘רמב”ם’ והן במסגרת קופת החולים ‘מכבי’. בנוסף, בשל מחלותיה היא עברה מעקב ראומטולוגי, המטולוגי וגינקולוגי סדיר, עוד בטרם היכנסה להיריון.
ב-14 באפריל 2011, כשהתובעת הלינה על כך, שהיא חשה הפחתה בתנועת העובר, היא אושפזה במחלקה להיריון בסיכון גבוה ב’רמב”ם’, אך שוחררה כעבור יומיים לביתה. פחות משבוע לאחר מכן, בשבוע ה-35.5 להיריון, היא ילדה עובר מת.
עו”ד טרייבנד טענה בתביעה, כי מדובר במחדל חמור של בית החולים, שהכיר מקרוב את התובעת ומחלות הרקע שלה, והייתה עליו חובה ליילד אותה במהלך אשפוזה, ופחות להותיר אותה באשפוז והשגחה.
פסק הדין, שניתן על ידי השופט אחסאן כנעאן, דן במחלוקת שניטשה בין הצדדים בשאלת האחריות וגובה הנזק, ונסמך על שלוש חוות דעות רפואיות של שלושה מומחים: ד”ר דן פלג, מומחה בגינקולוגיה ומיילדות מטעם התביעה; פרופ’ יעקב בר, מומחה בגינקולוגיה ומיילדות מטעם בי”ח ‘רמב”ם’, ופרופ’ יריב יוגב, מומחה בגינקולוגיה ומיילדות מטעם ‘מכבי’. לאחר שההליכים נגד ‘מכבי’ הסתיימו בפשרה, הובא פרופ’ יוגב כעד מטעם ‘רמב”ם’.
לטענת עוה”ד טרייבנד, התובעת סבלה משני גורמי סיכון משמעותיים לה ולעובר: תסמונת ALPA על רקע הזאבת והשמנת יתר. לדבריו, זאבת בהיריון מגדילה את הסיכון ללידה מוקדמת ולמות עובר. בנוסף, הנוגדנים של תסמונת ALPA (פוספוליפידים), המצויים אצל 50-15 אחוז מחולי הזאבת, מגדילים את הסיכון האימהי והעוברי.
באשר להשמנת יתר נטען, כי גם היא גורם סיכון למכלול סיבוכי הריון קשים, בהם מות עובר ברחם, סוכרת הריונית, רעלת היריון, היריון עודף, הגברת סיכון לניתוח חירום קיסרי, דימום לאחר לידה, זיהומים ועוד.
לפיכך טענה עוה”ד טרייבנד, כי לנוכח הסיכונים הללו, חובה היה על הרופאים לבצע עם התובעת ייעוץ טרום הריוני וליידע אותה באשר לסיבוכי ההיריון השונים, הבקרה התרופתית של מחלותיה במהלך ההיריון והסיכונים בנטילת התרופות השונות. אלא שלדבריה, חרף העובדה, שהתובעת הייתה במעקב גינקולוגי סדיר, ייעוץ כזה לא בוצע עם בני הזוג, ובכך נמנעה מהם האפשרות לשקול את ההימנעות מההיריון.
מנגד, פרופ’ בר, המומחה מטעם ‘רמב”ם’, חלק על הדברים וקבע בחוות דעתו, כי לפחות שלושה רופאים מדיסציפלינות שונות (ראומטלוג, המטולוג וגינקולוגים) הסבירו לתובעת על סיכוני הזאבת עוד לפני שנכנסה להריון, והמשיכו לייעץ לה במהלך הריונה. לדבריו, כשהתובעת הודיעה על הריונה, אף הומלץ לה להפסיק טיפול באחת התרופות, והיא גם הופנתה לדיאטנית לצורך ירידה במשקל.
הצדדים נחלקו בסוגיה נוספת; האם האישה סבלה או לא סבלה מתסמונת ALPA. לטענת מומחה התביעה, התובעת סובלת מהתסמונת. שני המומחים הנוספים דחו טענה זו. פרופ’ בר ופרופ’ יוגב קבעו בחוות דעתם, מטעם הנתבעים, כי בתסמונת ALPA, לא מספיק שיימצאו נוגדנים.
לדבריהם חייבים להתקיים שני קריטריונים כדי לקבוע שהתסמונת פעילה: קריטריונים קליניים וקריטריונים מעבדתיים. לדבריהם, אצל התובעת לא התקיים שום קריטריון קליני המעיד על פעילות המחלה, לא היה כל מאורע טרומבוטי (קריש דם) ורידי או עורקי ולא היו הפלות, ויתרה מכך, שני ההריונות הקודמים שלה הסתיימו ללא סיבוכים.
בסוגיית הייעוץ הטרום הריוני, קיבל השופט כנעא,ן את עמדת הנתבעת, וקבע, כי אין זה ייתכן, שהתובעת לא הייתה מודעת לגורמי הסיכון אם תהרה, שכן היא הייתה במעקבים שונים, ובמיוחד במעקב של רופא נשים, בשל סיכונים הכרוכים במחלת הזאבת. עוד קבע השופט, כי מהרשומה הרפואית עולה, כי התובעת הופנתה לדיאטנית, ומכך הוא מסיק, כי הוסברו לה הסיכונים בהשמנת יתר.
גם באשר לטענת התביעה, לפיה התובעת סובלת מתסמונת APLA, קיבל השופט את עמדת מומחי הנתבעים, וקבע, כי התובעת לא סבלה מתסמונת פעילה, אלא מדובר רק בנוגדנים שנמצאו בדמה.
בכתב התביעה טענה עו”ד טרייבנד, כי בית החולים רמב”ם התרשל בכך, שבעת אשפוזה של התובעת בבית החולים, כשבוע לפני הלידה, כשהלינה על הפחתה בתנועות עובר, לא בוצעה לה בדיקת אולטרסאונד דופלר, הממפה את זרימת הדם בעורקי הרחם, בחבל הטבור ובשליה.
לדברי עו”ד טרייבנד, למרות גורמי הסיכון המשמעותיים של התובעת וההפחתה בתנועות עובר, הצוות הרפואי לא שקל ביצוע יילוד, וכמו כן, לא ביצע את כל הבדיקות הנדרשות, שהיו אמורות להביאו לקבל החלטה מושכלת, כגון ביצוע בדיקת דופלר.
בעניין זה קבע ד”ר פלג, המומחה מטעם התביעה, כי מחלת הזאבת (עם או בלי APLA), שממנה סובלת התובעת בוודאות, יכולה לגרום לאי ספיקה שלייתית ולמות העובר, כשאי ספיקה שלייתית ניתנת לגילוי בבדיקת אולטרסאונד דופלר לעורק הטבור. “ישנה סבירות, כי בדיקות אלה היו מלמדות על ממצא המסכן את העובר, והדבר היה מוביל את הצוות הרפואי לביצוע יילוד מוקדם של העובר, עוד בטרם הופיע הסבל העוברי, שהוביל בהמשך למותו ברחם”, קבע ד”ר פלג.
השופט כנעאן קיבל בעניין זה את כל טענות התביעה ודחה את טענות הנתבעת. “במקרה זה”, קבע השופט, “חובה הייתה על בית החולים לבצע בדיקת דופלר… אי ביצוע בדיקה קריטית לתובעת, שהיא בדיקת דופלר, מהווה התרשלות… התובעת הייתה בהריון בסיכון גבוה עקב מחלת הזאבת והשמנת יתר. אחד הסיכונים של מחלותיה הוא מוות תוך רחמי. המחקרים הראו עוד בשנת 1992, כי ניתן לגלות אי ספיקה שלייתית על ידי ביצוע בדיקת דופלר. לכן, היה על התובעת להיות במעקב תחת דופלר בטרימסטר השלישי להריונה, ולכל הפחות לבצע לה בדיקה זו בעת שהתקבלה לאשפוז בבית החולים ‘רמב”ם'”.
השופט דחה את טענת פרופ’ בר, מומחה הנתבעת, שגרס כי הוחלט שלא ליילד את האישה בשבוע ה-36 להריונה, עקב החשש מחוסר בשלות ריאתית ומוחית של העובר. לדברי השופט, נימוק זה לא הועלה בתצהירי הרופאים שטיפלו בתובעת, ואין בהם כל אזכור לשיקולי פגות. “מסקנתי היא, שלא הייתה מניעה ליילד את התובעת”, קבע השופט.
בסיפא של פסק דין ארוך ומנומק קבע השופט כנעאן, כי מאחר שקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובעים לבין ההתרשלות, על הקריה הרפואית ‘רמב”ם’, לשלם לתובעת פיצויים בסכום של 500 אלף שקלים, ולבן זוגה סכום של 350 אלף שקלים. מסכומים אלה, כך קבע השופט, יש לנכות את סכום הפיצויים ששולם לתובעים במסגרת הסכם הפשרה עם קופת החולים ‘מכבי’, שהעתק ממנו יוגש לבית המשפט.
כמו כן קבע השופט, כי על רמב”ם לשאת בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 17.5 אחוז מהסכום שישולם לתובעים (לאחר ניכוי סכום הפשרה) ו-30 אלף שקלים הוצאות משפט.
פסק הדין ניתן בימים אלה ממש.