מדינת ישראל הפקירה את התצפיתניות
בראש מורם: ברוכות הבאות תצפיתניות אהובות. ריגשתן מדינה שלמה. עמדתן בגבורה ביום הטבח ה-7 באוקטובר. שרדתן בגבורה את ההתעללות והרעב במנהרות החמאס וייצגתן בכבוד את צה”ל, כשעמדתן מול חיות אדם על הבמה בעזה, עם ראש מורם וידיים מונפות מעלה, בכדי לסמל “עם ישראל חי”. אתן גיבורות, משפחותיכן גיבורות, הבאתן כבוד לכל הנשים במדינה.
לעומתן התגלתה ממשלת ישראל במלוא אפסותה. אותה ממשלה מופקרת, הפקירה אותן בשבי. מדינת ישראל צריכה להתבייש ולבקש סליחה מארבע התצפיתניות, לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע. כבר לפני כ-8.5 חודשים יכלה הממשלה להציל אותן מהגיהינום. היום מבינים כולם, שציר פילדלפי היה רק תירוץ להמשך לחימה, כמו גם ציר נצרים. החטופים היו רק כלי בלוח השחמט הפוליטי, כדי לשמר את הישרדותו של בנימין נתניהו בשלטון.
אוי לנו, שנאלצנו לסמוך על שרים, אשר חושבים יותר על עתידם הפוליטי, מאשר על עתיד המדינה, על חיילי צה”ל, החטופים ומשפחותיהם, הנופלים, הנרצחים ובני משפחתם, אנשי המילואים, בעלי העסקים הקורסים ומחוסרי הדיור. הם, אותם שרים, היו צריכים לעצור את הלחימה, כי לא הייתה תוכנית ליום שאחרי. נתניהו התגלה כמשיח שקר. לא רק שאין “ניצחון מוחלט”, יש הפסד מוחלט. לא נלחמנו נגד צבאות, אלא נגד כנופיות שאין להם מטוסים, צוללות, טנקים וארטילריה. אין להם כיפת ברזל, שרביט קסמים, חץ 2, חץ 3 וטילים בליסטיים. בססמאות לא בונים ניצחון.
איך יכול להיות, שנתנו לשרים הזויים לנהל את המערכה ואת המדינה, שם ניתן למצוא את השרים ישראל כץ, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ’, יצחק גולדקנופף, עידית סילמן, אורית סטרוק, יריב לוין, דוד אמסלם, מירי רגב, מאי גולן, שלמה קרעי, יואב קיש, מאיר פורוש, אבי דיכטר, עמיחי שיקלי, אריה דרעי ועוד יותר מכפול שרים שלא הוזכרו. הם נרדמו בשמירה. גם אנחנו.
כדי שנצא לדרך חדשה, דרך של תקווה, צריך להקים וועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את הצבא, השב”כ והדרג הפוליטי. הוועדה תחקור, תסיק מסקנות ומי שצריך להיענש, שייענש. רק שילוב ידיים, יביא לתקומת ישראל.
לירי, נעמה, קרינה ודניאלה, הוכחתן לנו מהי גבורה והבאתן את התקווה.