קובי המרוקאי החליט לעשות סקי בחרמון עם חברו הפולני ליאור. הם העמיסו את הג׳יפ ונסעו צפונה. לאחר מספר שעות נתקלו בסערה איומה, נכנסו לחווה סמוכה וביקשו מהאישה החתיכה שפתחה להם את הדלת, רשות להישאר ללון בלילה. “אני יודעת שמזג האוויר איום שם בחוץ וכל הבית הענק הזה הוא שלי, אבל התאלמנתי לא מזמן״, היא הסבירה. “אני דואגת מה יגידו השכנים אם אתן לכם להישאר בביתי״. “אל תדאגי״, אמר קובי, “נשמח לישון במחסן ואם מזג האוויר ישתפר, נצא מפה עם אור ראשון״. האישה הסכימה, שני הגברים הלכו למחסן ונשכבו לישון… בבוקר מזג האוויר השתפר והם נסעו משם ונהנו מסוף שבוע נפלא של סקי. כעבור כתשעה חודשים, קיבל קובי מכתב לא צפוי מעורך דין. לקח לו קצת זמן להבין, אך בסופו של דבר הוא הבין, שהמכתב הגיע מעורך הדין של אותה אלמנה יפה שפגש בסוף השבוע של הסקי. עם המכתב הלך קובי לבקר את חברו ליאור ושאל: “ליאור, אתה זוכר את האלמנה החתיכה מהחווה בה נשארנו בחופשת הסקי שלנו בצפון?״. “בטח זוכר״, אמר ליאור בחיוך. “האם קמת באמצע הלילה, הלכת וביקרת אותה?״, שאל קובי. “כן״, הודה ליאור במבוכה. “אני חייב להודות שכך עשיתי״. “והאם השתמשת בשם שלי במקום לומר לה את שמך?״. פניו של ליאור הפכו אדומות והוא אמר: “כן, קובי. אני מצטער. למה אתה שואל?״. “היא נפטרה והשאירה לי הכל״, השיב קובי (בטח ציפיתם לסוף אחר).