עכשיו אני

כמעט 30 שנה חלפו מאז ש”החברים של נטשה”, אחת הלהקות המצליחות ביותר שיצאו מהקריות בפרט ומהמדינה בכלל, הוציאה את הלהיט “על קו הזינוק”, אבל נדמה שארקדי דוכין, אחד משני מייסדי הלהקה, עדיין מרגיש על קו הזינוק, למרות שזכה להצלחה גדולה מאז. גם בגיל 56, הוא עדיין רוצה להרגיש את טעם ההצלחה, להיחשף לסגנונות חדשים ובמידה מסויימת להמציא את עצמו מחדש, זאת תוך שיתוף פעולה עם אמנים חדשים וצעירים.

“נגעתי בכל סוגי המוסיקה האפשריים”, הוא מספר. “שרתי עם אייל גולן ושרתי את חנוך לוין. נגעתי בפופ, דאנס והאוס, ואני עדיין סקרן ורעב”, הוא אומר. “אני רוצה לשתף פעולה עם אמנים צעירים, להכיר איך הראש שלהם עובד. למרות שלכאורה עשיתי הכל, אני עדיין נורא נהנה, טפו-טפו-טפו. זה עוד לא נגמר לי”.

דוכין, נשוי לסימה ואב ל-2 ילדים, מאי וים, נולד וגדל בעיר בוברויסק שבבלרוס, שהיתה חלק מבברית המועצות הגדולה. בילדותו למד לבדו לנגן בגיטרה בס ובפסנתר. בשנת 78′, כשהיה בן 15, עלה לישראל עם משפחתו, שהתיישבה בקרית ים. דוכין, שלא התקבל ללהקה צבאית, שירת בצה”ל כלוחם טנק, במלחמת לבנון הראשונה.

במהלך שירותו הצבאי התגורר במגדל העמק והכיר את מיכה שטרית, עימו הקים את ההרכב הראשון שלהם, “ספטימה 5”, בו תיפקד כנגן קלידים. בשנת 85′ עברו השניים להתגורר בתל אביב. בכל אותן שנים של תחילת הדרך, הוא כתב והלחין לא מעט שירים, ובעקבות מחסור בסולן קבוע, החל לשיר בעצמו, למרות שלא היה בטוח בעצמו בשל קשיי השפה.

בשנת 88′, לפני שיצא אלבום הבכורה של “החברים של נטשה”, התפרסם השיר “לפעמים” (“גל רודף גל”), שכתב שטרית והלחין דוכין, בביצועו של רון שובל. כעבור כשנה יצא אלבום הבכורה של “נטשה”, בהפקת יזהר אשדות, ועד מהרה זכה להצלחה גדולה והפך לאלבום פלטינה. דוכין הלחין את רוב שירי האלבום, מתוכו התפרסמו שירים כ”מלנכולי”, “נאמר כבר הכל”, “את לא” ו”שיר אחר”. באותה שנה הוציא את אלבום הסולו הראשון, “רוצה ויהיה”, שהורכב משירי המשורר ולדימיר ויסוצקי, ואשר מתוכו התפרסם השיר “טמבל”.

בשנת 91′ יצא האלבום השני, “שינויים בהרגלי הצריחה”, בהפקת יוסי אלפנט ז”ל. כמעט כל שירי האלבום הפכו ללהיטים, ובהם “עוד נגיעה”, “שני סיפורי אהבה קטנים”, “אל תתפשטי לי”, “אני אוהב אותך”, “על קו הזינוק” ו”עשי לי את המוות”. בשנת 94′ יצא אלבום האולפן השלישי והאחרון של הלהקה, “רדיו בלה בלה”, שכלל את “עכשיו אני” ו”אני לא רוקד כשעצוב”. האלבום וההופעות שליוו אותו זכו להצלחה רבה, אך בשנת 96′ הלהקה התפרקה.

לאחר הפירוק המשיך דוכין לכתוב, להלחין ולעבד שירים ואלבומים לזמרים אחרים, ובהם נורית גלרון, פבלו רוזנברג, שם טוב לוי, תמר גלעדי ויוסי בנאי.
בשנת 95′ הוציא אלבום סולו שני, הנושא את שמו, עם שירים יפהפיים כ”חדר משלי” ו”מרוב אהבתי”. לאלבומו של אריק איינשטיין, “יש בי אהבה”, שיצא באותה שנה, כתב את שיר הנושא והלחין את “בגללך”, למילים של שטרית. בשנת 98′ הוציא את האלבום הכפול “כוכב האהבה”. אלבום הסולו הבא של דוכין, “להרגיש”, כלל את “אוהבת לא אוהבת”, “היא לא דומה” ו”זוזי” (דואט עם אישתו סימה). האלבום זכה להצלחה רבה ומכר יותר מ-50,000 עותקים.

באותן שנים כתב דוכין למיטב הזמרים, ובהם אייל גולן, שלמה ארצי, דוד ד’אור וריטה. בשנת 2004 הוציא את אלבום האוסף “יותר ממני”, שכלל שיר חדש, “מי אוהב אותך יותר ממני”, שהלחין למילים של שטרית. בהמשך הוציא את האלבומים “חלומות למבוגרים”, “נקודת מבט”, “מרוב אהבתי: שירי האהבה הגדולים” ו”ספטמבר”.

בשנים האחרונות, למרות הפירוק, ממשיכים “החברים של נטשה” להתאחד מדי פעם, עדיין בהצלחה גדולה. סיבוב ההופעות האחרון שלהם, הוקדש לאלבום “רדיו בלה בלה”, תוך ציון 25 שנים להוצאתו.

דוכין: יחד עם “החברים של נטשה”, הוציאה הלהקה להיטים רבים, ועד היום הקהל צמא להופעות האיחוד שלהם. מקווה, שאחד האמרגנים הגדולים ירים את הכפפה ויעזור לו לממן פרוייקטים מוסיקליים עם שותפו הנצחי ליצירה, מיכה שטרית (צילום: יח”צ)

בשנות ה-80 וה-90, יצאו המון להקות מצליחות מהקריות, כמו מ”בנזין”, “אבטיפוס” ו”סטלה מאריס”. היה משהו באוויר של הקריות, שעודד יצירתיות?

בקריות של אז היה אורח חיים שקט, שהיו לו היבטים חיוביים וגם שליליים. השקט נבע מכך, שלא היה הרבה מה לעשות, וזה שלילי. לא היה יותר מדי מה לעשות חוץ מלשבת עם חברים שעות על גבי שעות, להשקיע וליצור מוסיקה. לא היה לנו לאן למהר. גם לא ממש היה לנו היכן להציג את היצירה שלנו, אז השקענו בה וטיפחנו אותה, וזה הדבר החיובי שבעניין. זו לא היתה תקופה נעימה או נחמדה מדי לגור בקריות. אני זוכר שהיה המון פשע ובקושי היו מקומות בילוי, אז יצרנו מוסיקה…

איך הכרת את מיכה שטרית?

מוסיקאי מהקריות בשם דוד בוגלו, הכיר בינינו. במפגש הראשון לא היתה התלהבות גדולה. ואז, יום אחד, הלכתי לקולנוע “אוריון” בחיפה. היו שם 3 סרטים בכרטיס אחד, שני סרטים כחולים ואחד קראטה… פגשתי שם את מיכה והתחלנו לדבר, אכלנו ב”פלאפל אוריון” ודיברנו שעות. זו היתה התלהבות של ילדים בני 16 שרוצים לכבוש את העולם. קבענו לעצמנו דרך, והתחלנו לחפש נגנים.

איך התמודדתם עם ההצלחה, שהגיעה מהר?

בעיקר עשינו הרבה טעויות כלכליות… בוא נגיד, שמישהו אחר עשה כסף מהיצירה שלנו. זה קצת בילבל אותנו נפשית.

פעם סיפרתם שלקראת הסוף, כבר לא יכולתם לראות האחד את השני?

זה היה מאוד אינטנסיבי, כל יום היינו נפגשים ומבלים 10 שעות יחד. העולם אז התחיל להשתנות, פתאום היו כבלים, היה מה לעשות, ובנוסף, לכל אחד היה את בת הזוג שלו. במשך שנים היינו אחד בתוך השני. בנוסף, כל אחד גם רצה ליצור משהו משלו, לנסות את כוחו לבד.

למרות שהלהקה התפרקה בשנות ה-90, אתם מקפידים להתאחד מדי פעם?

ב”נטשה” יצרנו כ-40 שירים. את הקהל לא מעניין אם טוב לנו האחד עם השני, הוא רוצה לשמוע אותנו. זה מעלה להם חיוך, כי עד היום השירים שלנו מדברים לקהל ויש לזה ביקוש. לכן התאחדנו כמה פעמים. כמובן שגם היו לכך סיבות כלכליות, אבל בשורה התחתונה, יש לשירים האלה ביקוש, ואם הקהל נהנה, אז למה לא?

מיכה ואתה הוצאתם יחד לא מעט להיטי ענק. למה אתם לא עובדים באופן קבוע?

זו שאלה מאוד מורכבת ועמוקה. לא יודע לענות על זה, וכל תשובה שאתן תהיה חלקית. לכל אדם יש ראיית חיים אחרת ואת החלומות שלו. אני מקווה שנמצא את הדרך לעשות את זה ביחד. לכל אחד יש את המשפחה שלו, ואי אפשר כבר להיות יחד 10-8 שעות ביום ולעשות מוסיקה. אבל מתישהו זה יקרה, אני מאמין שבעתיד, במשך תקופה מסויימת, ניפגש ל-5-4 שעות כל יום. מיכה ואני עדיין חברים טובים ויש בינינו אהבה גדולה. נראה לי שזו צריכה להיות יוזמה של איש חזק בתעשייה, שיזרוק לנו כפפה, יממן אותנו במשך חצי שנה ואז נוכל ליצור יחד.

איפה אתה במפה הפוליטית?

אני לא שמאלני ולא ימני. אני אנושי, אדם שאוהב אנשים. במשך השנים זזתי טיפה ימינה, אבל אני תמיד מחפש את הטוב באדם, לא משנה אם הוא יהודי או ערבי.

מה אתה אומר על נתניהו? על גנץ?

אני חושב שביבי הוא אדם שיש הרבה מה ללמוד ממנו, וכך גם גנץ. הבעיה שלהם היא כמו הבעיה בין מוסיקאים, ביני ובין מיכה. אם פוליטיקאים ילמדו להתחבר למטרה גדולה מהם, למען העם, יהיה לנו פה טוב. כל עוד זה לא קורה, העם הזה סובל. אם יהיה חיבור כזה בין הזרמים השונים, אני מאמין שגם הפלסטינים יקבלו אנרגיה חיובית וימצאו דרך לחיות בדו-קיום.

בוא נחזור למוסיקה. מה ההופעה הכי גדולה שהיתה לך?

בכל הופעה אני עושה הכל כדי לתת את המקסימום ולהתחבר לקהל. ההופעות האחרונות שלנו, בהן חגגנו 25 שנה לאלבום “רדיו בלה בלה”, היו הכי טובות ומרגשות שהיו לנו בחיים. בשנים האחרונות גם למדתי להיפתח לקהל, אני מדבר איתו בהופעות ופתוח יותר. בתחילת הדרך, הייתי מאוד סגור.

מה ההופעה הכי רעה שאתה זוכר?

פעם, באמצע הופעה, ירדתי מהבמה. פתאום הרגשתי לא טוב. היו לי כל מיני חזיונות בראש על מה שקרה לי באותו רגע. הייתי כמו הלום קרב. מאז, זה לא קרה לי יותר.

איך אתה רואה את עצמך כאיש משפחה?

תמיד יש מה להשתפר, אבל נראה לי שקצת חיפיתי על הנזקים של ההורים שלי, שהיה להם קשה לתת אהבה. הציונים שאני נותן לעצמי, הם בהשוואה להורים… איך אני מתנהג לעומתם. אבא, שננטש במלחמה בגיל 9, לא חיבק אותי אף פעם. בהשוואה אליו, אני אבא טוב יותר. אני נאמן לסימה, אוהב את המשפחה שבניתי ותמיד אומר, שהדבר הטוב ביותר בנסיעות ארוכות, הוא החזרה הביתה.

איפה תהיה בעוד 10-5 שנים?

אני רואה את עצמי מתגבר על הפרעות האכילה שיש לי. אין ספק, שאני צריך לרזות… ברמה המוסיקלית, אני רואה את עצמי נפתח לעוד ועוד סגנונות, אפילו מוסיקה קלאסית ואופרה. כפי שאמרתי מקודם, אני בהחלט רואה את עצמי כותב ומלחין שירים עם מיכה. מי יודע, יום יבוא והילדים יגדלו, ואני גם אהיה סבא ארקדי… יש עוד המון מקומות, אליהם אני רוצה להגיע…